במרכז לאמנות עכשווית בְּוורשה פגשתי את קבוצת סלמנקה, זוג האמנים הישראלים המדוייק והאוונגרדי, שהשתתפו ב- EPAF (פסטיבל אמנות המיצג הבינלאומי).
מיד נכנסתי לכוננות לשונית: לסלמנקה יש היכולת הנדירה לזלול את הלשונות ולהשתמש בהן כחומרי אמנות, או בלשון החביבה על מבקרים הם מבצעים תהליך פירוק והרכבה, מה שהיה פונטי בשפה אחת מופיע כחומר האזנה בקונטקסט של שפה אחרת, והכל משמש כאלמנטים ביצירת מולטי מדיה. היצירה המורכבת החדשה מעוררת תחושה של ולד שהגיע כדרך הטבע, כמעט מבלי משים, בלי עקבות התפרים של ההכנה.
עבודה קודמת שהציגו במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון היתה שלובה עמוק בלשון. זה היה תרגום אוטומטי של שירים מעברית לשורה של שפות, ולבסוף חזרה לעברית, והצגת השיר המוגמר שאיבד בתהליך את רוח המשורר, וכך הדגיש אותה, כמו לסמן היכן מונחת הנפש בגוף.
ועכשיו ורשה, שפה נוספת על סדר היום. היתכן שלא ישלבו אותה במיצג? ואם כן, איך? ומה הפירוש?
בְּוַרשה הציגה קבוצת סלמנקה את “La Historia de Batia M.” . זהו מיצג המשלב הקרנת טלנובלה עם מופע דיבוב חי ובליווי מוסיקה חיה. על המסך מוקרנת עבודה מקורית המהווה את הפרק האחרון (והיחיד!) של הטלנובלה הספרדית. כמו בז’אנר הפופולארי בארץ ובעולם הוא צולם בבואנוס איירס, בתוספת שוטים סוגרים בבת-ים. לקראת סיום, ולאחר סימון מדוייק של כיס הדמעות והאושר שמציע הז’אנר, זוכה הצופה ל”עדויות מקצועיות” הדנות בסיכוייו של הד”ר-הדרום-אמריקאי-הלא-יהודי בישראל, והטון הענייני מעמיד את הדרמה בהקשר אירוני וכמו-עיוני.
וכמובן, השניים מלהטטים בלשון. שפת השחקנים מתחלפת, והתרגום, המופיע בכתוביות ובדיבוב-חי משתנה אף הוא, מזגזג בין השפות, בין רמות אמינות שונות, ובין הקונבנציות.
הכותרת  La Historia de Batia M היא דוגמא מצויינת לתפישת השפה של סלמנקה: מאחר והעבודה נוצרה להצגה בביאנלה של בת-ים, משמשתBatia M
כשם אנושי, אבל היא גם תעתיק פונטי של שם העיר בת-ים. ניתוק של העיצור הסופי מן השם כולו יכול לעלות רק בדעת מי שיכול לפרק את הטקסט לקול וצורה במנותק ממשמעותו.
כששאלתי את דייגו ולאה (= קבוצת סלמנקה) איך היו רושמים בעברית, האם בתיה מ. או בתיה ם.?
הם השיבו יחד ללא היסוס שתי תשובות שונות.
כאילו מדובר בחומרי אמנות הניתנים בכל רגע לעיבוד נוסף.
http://www.jff.org.il/?CategoryID=534&ArticleID=545
האם בוורשה יסתפקו בספרדית, עברית, אנגלית? לא סלמנקה. השְחלות מדוייקות של פולנית הוסיפו חיבור לקהל המקומי ונדבך לעבודה המורכבת. התוצאה: פרק יחיד, אך משתנה ממקום למקום, מפעם לפעם, של טלנובלה, שמטשטש את הגבול בין תעשיית התרבות הטלוויזיונית לבין אמנות אוונגרד מטא-לשונית.

Back to Top