Shlomit Aladgem, Bat-Yam Festival: Do you love the small Sirena (Bat Yam)?, Teatron, 2006, 11-15.
שולמית לב-אלג’ם, “פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב: האם אתה אוהב את בת [ה]ים הקטנה?”, תיאטרון, מס’ 22, דצמבר ,2007 , עמ’ 11-15
הגעתי לטיילת של בת-ים ביום הראשון של הפסטיבל לתיאטרון רחוב סמוך לשקיעת השמש. הופתעתי. לא הותקפתי ברעש של מוסיקה מקפיצה עם קולות כריזה, ואקרובטים וליצנים לא ניגשו להצחיק אותי, להציע לי מה לראות, מה לאכול או מה לקנות. בינתיים התרחשה על הטיילת והחוף הדרמה הספונטאנית, היומיומית, והפסטיבל היזום והמתוכנן לא השתלט באחת, אלא השתלב והתמזג ככל ששקעה השמש ועלה הירח. לאט, לאט הופיעו דוכני הסדקית ודברי המתיקה שהצטרפו לאלה הקיימים. על אחד מהקיוסקים החלו שני אקרובטים בתלבושת ובאיפור שחור-לבן לטפס למעלה ולרדת למטה, כאשר ליצן אחר מלוה אותם באקורדיון ננסי וחברו מצלם אותם ואת הקהל מסביב. זוהי להקת ארקטוס מצרפת במופע תרועה אילמת. בחצר בית קפה החלה תזמורת לנגן ברכות את “ניו יורק ניו יורק”, כאילו כך זה בכל שעת ערביים, בקיץ, בטיילת של בת-ים. לאט, לאט יכנסו לרחבה אימהות עם ילדיהן, ורק מאוחר יותר יפתיעו אל כולם מאשה טרואינסקי ובן זוגה בוריס מתכנית הטלוויזיה “רוקדים עם כוכבים”, ואלי מזרחי, השופט החביב מאותה התכנית יארגן נשף ריקודים סלוניים. בינתיים על החוף, ממש על שפת המים כלות וחתנים מצטלמים כחלק מהמיצג החברתי-האירוני עד החתונה זה יעבור, בביצוע ביה”ס לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי. אישה מבוגרת שעמדה על הטיילת לידי, אמרה לחברתה: “תראי כלות, איזה יופי, איך הן הגיעו לשם?” עבורה זה היה לגמרי אמיתי ורומנטי. אך אחר כך כשירדה לאיטה והתקרבה אליהן, היא בוודאי שמה לב שמדובר במופע לא רק עם כלות וחתנים אלא גם עם אימהות וילדים, שבו כולם רבים עם כולם, והפנטזיה הרומנטית הופכת לסיוט.
השנה, עמד הפסטיבל בסימן של התחדשות ושינוי תוך כדי שמירה על רצף וחיבור לפסטיבלים הקודמים. המנהל האמנותי החדש, ד”ר עתי ציטרון, איש תיאטרון עם תפישה אסתטית-פוליטית אוונגרדית, הגיע לבת-ים לאחר שכיהן כמנהלו האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (2004-2001).
השנה, עמד הפסטיבל בסימן של התחדשות ושינוי תוך כדי שמירה על רצף וחיבור לפסטיבלים הקודמים. המנהל האמנותי החדש, ד”ר עתי ציטרון, איש תיאטרון עם תפישה אסתטית-פוליטית אוונגרדית, הגיע לבת-ים לאחר שכיהן כמנהלו האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (2004-2001).
[…]
תהיתי למה הם שותקים, האם בת הים הקטנה הזו זרה להם? לא מזכירה להם שום דבר מבת-ים? או שאולי הם לא אוהבים את בת-ים ולא נעים להם להגיד? במסיבת העיתונאים הסבירה מורן שוב שהיצירה שלה היא “דיבור על אמנות, אינטראקציה עם הקהל מבלי לתעתע בו, להיפך, מראים לו כל הזמן שזה תחליפים. זו קריצה חברתית שמזמינה את הקהל לראות מה אפשר לעשות בדמיון, בצבע בשמחה”. בקונטקסט של בת-ים נשא המופע ללא ספק גם מסרים ביקורתיים שאין בהם שמחה אלא תהייה. מה המשמעות של תחליף נהר, תחליף ספארי, תחליף בת הים בטיילת של בת-ים, שהיא עבור תושביה אולי אך תחליף לטיילת של תל אביב? או של עיר אחרת, רחוקה ממנה באו לישראל?
שאלות אלה התחדדו אצלי כשהגעתי למופע הדרומי ביותר, תולדותיה של בתיה מ. שיצרה קבוצת סלה-מנקה מירושלים, שידועה במיצגיה הבינתחומיים הרדיקליים. הפעם יצרו לאה מאואס ודיאגו רוטמן יחד עם בלומה גריסל, דינה בליי, לאורה סימקוביץ, מרי גולדוסר, סולומון מאואס, סמואל רוטמן וזהבית שטרן מיצג חוצות שמחבר באופן אירוני, אך בה בעת גם באופן נוגע ללב, בין הטלנובלה, הסוגה הפופולרית הטלוויונית, לבין הדרייב-אין- אתר הבילוי הפופולרי של פעם ובין חוף הים, הטיילת והעיר בת-ים. לכאורה צילמו השניים טלנובלה שמתרחשת בבואנוס איירס ובבת-ים. גבריאלה מ. מתאהבת בגבר נשוי בבואנוס איירס ובאה לישראל ללדת את בתה, בתיה מ. כשאביה גוסס היא חוזרת לבואנוס איירס כדי להיפרד ממנו ופוגשת שוב את אהובה. משנודע לו שיש לו בת הוא מחליט לעזוב את אשתו ובא לישראל על מנת להתאחד עם אהובתו. אורחי הפסטיבל מוזמנים לשבת בכיסאות, במקום במכוניות, ליד עמודי רדיו שמעבירים את הפסקול ולצפות בטלנובלה. תולדותיה של בתיה מ. בולטת בפסטיבל במורכבותה האסתטית, התקשורתית והטכנולוגית, והיא מציגה, על מסך ענק, לעיני הצופים, משחק פרוע שמפריע ומשבש לא רק את העלילה הטלנובלית, אלא גם את רכיבי השפה הקולנועית, שפת המופע החי ושפת הדיבור. לאה ודיאגו, שמופיעים על המסך כגיבורי הטלנובלה, משמשים גם כמתורגמנים ולחשנים באירוע עצמו, שמשדרים לקהל באופן חי, את הדיבוב לעברית, ומעבירים לשחקנים על המסך את הטקסט בעת הצורך. אך דיאגו מדבר גם את הטקסט הנשי, ולאה את הטקסט הגברי, ושניהם עוברים מספרדית, לעברית וחזרה כך שלא ברור עד כמה הם מהימנים וסינכרוניים עם התמונות המרצדות על המסך. גם הכיתוב על גבי המסך עובר משחקי פירוק והרכבה. לעיתים משתלטות האותיות על כל המסך ומוחקות את התמונה. פעמים אחרות מופיעות צורות וגדלים שונים של אותיות בעברית ובספרדית, ויש גם הצלבה של שפות כאשר הטקסט המדובר בספרדית נכתב בעברית פונטית ולהיפך. שבירת הטלנובלה מגיעה לשיאה כאשר הדמויות הבדיוניות על המסך צוחקות לפתע, יוצאות מהתפקיד, נכנסות לתוכו מחדש, ומבצעות את הסצנה כמה פעמים, כל פעם בצורה שונה. לאה ודיאגו, שיושבים מול המסך ליד הצופים, משחקים ומתערבבים עם לאה ודיאגו שמופיעים על המסך. בקטע האחרון, שבו עוזב האהוב את בואנוס איירס ומגיע במפתיע לגבריאלה, מוצגת בת-ים במתכוון, בשחור לבן ובצורה סטריאוטיפית על ידי שיר אהבה מזרחי, שמזויף מבחינה מוסיקלית. סצנת האיחוד המיוחלת מופרעת באמצעות צילום וקול שמעוותים את פניה ואת קולה של גבריאלה בתהליך מואץ שהולך ומקצין. העימות בין הסוגה ליוצרים מתגבר עד שנדמה שאכן האהבה והטלנובלה מנצחות הכל. הזוג האוהב ובתם התינוקת מצטלמים על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה הרומנטית. זהו סוף הסרט עבור אלה מבין הצופים, שנאבקו בכל השבירות המרגיזות, והצליחו לארגן לעצמם את הנרטיב מההתחלה העצובה ועד להפי אנד. הצופים האלה, כפי שהעידה מאואס בריאיון שערכתי איתה ב-05.09.07, היו כל העת ערניים, דיברו ביניהם, הגיבו בקול והעירו הערות. ברגע שראו את זוג האוהבים עם תינוקם על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה, קמו ועזבו את המתחם בתחושת הקלה וסיפוק. “היה חשוב לנו להעביר גם את תרבות הטלנובלה. למרות הכל אנחנו אוהבים אותה, ספגנו אותה בארגנטינה, גדלנו עליה”, אומרת מאואס. הצופים האחרים, כמוני, בעיקר אלה השייכים לקהילת האמנים, נשארו לשבת גם לסצנה הפרשנית, שסוגרת את המיצג, ובו פונה אלינו גולדה סטאר, חוקרת אמריקאית מאוניברסיטת ברקלי. “יש כאן משהו חשוד”, היא אומרת, “זה לא ממש הפי אנד. נכון, יש שקיעה, יש זוג ויש תינוק. אך עוד מעט יהיה חושך… הוא הרי לא יהודי, הוא מהגר, עובד זר. יהיו להם חיים קשים בישראל”. כך שוברים ולועגים לאה ודיאגו גם למעשה החתרני שלהם, שני הזרים מירושלים שבאים להציב מסך-מראה לתושביה של בת-ים, רובם מהגרים, לא תמיד יהודים, לעיתים קרובות עובדים זרים, ובכל מקרה חיים חיי יומיום קשים עם הטיילת של בת-ים או בלעדיה. זו אולי הסיבה שאיש מהקהל שהיה מסביבי לא הסתכל אחורה, לעבר הכביש, כשעברה התזמורת של הצופים האורתודוכסים מיפו, ומעט אחר כך כשצעדו הצופים האורתודוכסים מבית לחם מלווים בנגינת חמת חלילים ותופים. לא יכולתי להימלט מהמחשבה הטורדנית שבכל האירוע דווקא הם היו היחידים שצעדו בסדר צבאי מופתי, ונראו
שאלות אלה התחדדו אצלי כשהגעתי למופע הדרומי ביותר, תולדותיה של בתיה מ. שיצרה קבוצת סלה-מנקה מירושלים, שידועה במיצגיה הבינתחומיים הרדיקליים. הפעם יצרו לאה מאואס ודיאגו רוטמן יחד עם בלומה גריסל, דינה בליי, לאורה סימקוביץ, מרי גולדוסר, סולומון מאואס, סמואל רוטמן וזהבית שטרן מיצג חוצות שמחבר באופן אירוני, אך בה בעת גם באופן נוגע ללב, בין הטלנובלה, הסוגה הפופולרית הטלוויונית, לבין הדרייב-אין- אתר הבילוי הפופולרי של פעם ובין חוף הים, הטיילת והעיר בת-ים. לכאורה צילמו השניים טלנובלה שמתרחשת בבואנוס איירס ובבת-ים. גבריאלה מ. מתאהבת בגבר נשוי בבואנוס איירס ובאה לישראל ללדת את בתה, בתיה מ. כשאביה גוסס היא חוזרת לבואנוס איירס כדי להיפרד ממנו ופוגשת שוב את אהובה. משנודע לו שיש לו בת הוא מחליט לעזוב את אשתו ובא לישראל על מנת להתאחד עם אהובתו. אורחי הפסטיבל מוזמנים לשבת בכיסאות, במקום במכוניות, ליד עמודי רדיו שמעבירים את הפסקול ולצפות בטלנובלה. תולדותיה של בתיה מ. בולטת בפסטיבל במורכבותה האסתטית, התקשורתית והטכנולוגית, והיא מציגה, על מסך ענק, לעיני הצופים, משחק פרוע שמפריע ומשבש לא רק את העלילה הטלנובלית, אלא גם את רכיבי השפה הקולנועית, שפת המופע החי ושפת הדיבור. לאה ודיאגו, שמופיעים על המסך כגיבורי הטלנובלה, משמשים גם כמתורגמנים ולחשנים באירוע עצמו, שמשדרים לקהל באופן חי, את הדיבוב לעברית, ומעבירים לשחקנים על המסך את הטקסט בעת הצורך. אך דיאגו מדבר גם את הטקסט הנשי, ולאה את הטקסט הגברי, ושניהם עוברים מספרדית, לעברית וחזרה כך שלא ברור עד כמה הם מהימנים וסינכרוניים עם התמונות המרצדות על המסך. גם הכיתוב על גבי המסך עובר משחקי פירוק והרכבה. לעיתים משתלטות האותיות על כל המסך ומוחקות את התמונה. פעמים אחרות מופיעות צורות וגדלים שונים של אותיות בעברית ובספרדית, ויש גם הצלבה של שפות כאשר הטקסט המדובר בספרדית נכתב בעברית פונטית ולהיפך. שבירת הטלנובלה מגיעה לשיאה כאשר הדמויות הבדיוניות על המסך צוחקות לפתע, יוצאות מהתפקיד, נכנסות לתוכו מחדש, ומבצעות את הסצנה כמה פעמים, כל פעם בצורה שונה. לאה ודיאגו, שיושבים מול המסך ליד הצופים, משחקים ומתערבבים עם לאה ודיאגו שמופיעים על המסך. בקטע האחרון, שבו עוזב האהוב את בואנוס איירס ומגיע במפתיע לגבריאלה, מוצגת בת-ים במתכוון, בשחור לבן ובצורה סטריאוטיפית על ידי שיר אהבה מזרחי, שמזויף מבחינה מוסיקלית. סצנת האיחוד המיוחלת מופרעת באמצעות צילום וקול שמעוותים את פניה ואת קולה של גבריאלה בתהליך מואץ שהולך ומקצין. העימות בין הסוגה ליוצרים מתגבר עד שנדמה שאכן האהבה והטלנובלה מנצחות הכל. הזוג האוהב ובתם התינוקת מצטלמים על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה הרומנטית. זהו סוף הסרט עבור אלה מבין הצופים, שנאבקו בכל השבירות המרגיזות, והצליחו לארגן לעצמם את הנרטיב מההתחלה העצובה ועד להפי אנד. הצופים האלה, כפי שהעידה מאואס בריאיון שערכתי איתה ב-05.09.07, היו כל העת ערניים, דיברו ביניהם, הגיבו בקול והעירו הערות. ברגע שראו את זוג האוהבים עם תינוקם על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה, קמו ועזבו את המתחם בתחושת הקלה וסיפוק. “היה חשוב לנו להעביר גם את תרבות הטלנובלה. למרות הכל אנחנו אוהבים אותה, ספגנו אותה בארגנטינה, גדלנו עליה”, אומרת מאואס. הצופים האחרים, כמוני, בעיקר אלה השייכים לקהילת האמנים, נשארו לשבת גם לסצנה הפרשנית, שסוגרת את המיצג, ובו פונה אלינו גולדה סטאר, חוקרת אמריקאית מאוניברסיטת ברקלי. “יש כאן משהו חשוד”, היא אומרת, “זה לא ממש הפי אנד. נכון, יש שקיעה, יש זוג ויש תינוק. אך עוד מעט יהיה חושך… הוא הרי לא יהודי, הוא מהגר, עובד זר. יהיו להם חיים קשים בישראל”. כך שוברים ולועגים לאה ודיאגו גם למעשה החתרני שלהם, שני הזרים מירושלים שבאים להציב מסך-מראה לתושביה של בת-ים, רובם מהגרים, לא תמיד יהודים, לעיתים קרובות עובדים זרים, ובכל מקרה חיים חיי יומיום קשים עם הטיילת של בת-ים או בלעדיה. זו אולי הסיבה שאיש מהקהל שהיה מסביבי לא הסתכל אחורה, לעבר הכביש, כשעברה התזמורת של הצופים האורתודוכסים מיפו, ומעט אחר כך כשצעדו הצופים האורתודוכסים מבית לחם מלווים בנגינת חמת חלילים ותופים. לא יכולתי להימלט מהמחשבה הטורדנית שבכל האירוע דווקא הם היו היחידים שצעדו בסדר צבאי מופתי, ונראו