בין ש. אנ-סקי לתאופיק כנעאן
המחלקה האתנוגרפית (תערוכה), המוזיאון של העכשווי, בית הנסן, ירושלים
תערוכת האמנות המוצגת ב”מוזיאון של העכשווי” של קבוצת סלה-מנקה, נוצרה בהשראתה של המשלחת האתנוגרפית שהוביל ש. אנ-סקי בתחום המושב היהודי בשנים 1914-1912. אנ-סקי שגדל בסביבה מסורתית פנה לסוציאליזם מהפכני, חי עם פועלים רוסים, ובעקבות מהפכת 1905 ומפגשו עם ספרות יידיש המודרנית, גילה מחדש את המסורות העממיות היהודיות. את חמש-עשרה שנות חייו האחרונות הקדיש ליצירה ביידיש ולמחקר של פולקלור יהודי, מתוך אמונה כי מהזהות העממית ניתן להצמיח תרבות מודרנית חופשית וצודקת. בזמן שהמשכילים נטו לבוז לתרבות העממית, והציונים ביקשו להחליף את תרבות הגולה המנוונת בתרבות לאומית גבוהה שמקורות השראתה תנכיים או כנעניים, פנו יידישיסטים כמו אנ-סקי דווקא אל המסורות העממיות מתוך אמונה באדם ובכוח החיים של העם הפשוט.
התערוכה “המחלקה האתנוגרפית” עוסקת גם היא בניסיון להצמיח זהות מודרנית חופשית וצודקת מתוך התבוננות אתנוגרפית במציאות הישראלית והפלסטינית. היא מתייחסת בנוסף לכך לחלל המיוחד בו היא ממוקמת – בית החולים למצורעים “עזרת ישו” שנבנה במאה התשע-עשרה ובשנים האחרונות הפך לבית אמנות פתוח ותוסס בירושלים. התערוכה ממוקמת בקומת הקרקע של המבנה הישן שקירות האבן העבים שלו והתקרות המקושתות, כמו גם שרידי המתקנים השונים ששרתו את בית החולים, יוצרים חלל בעל אווירה מיוחדת.
חדר אחד בתערוכה הפך בידיהם של ניר יהלום, סלה-מנקה וסמואל רוטמן ל”טיש”, מחווה לסעודה החסידית בחברתו של הרבי המהווה את שיאה של השבת בקהילות חסידיות רבות. החדר המצויד בשולחן וספסלים, טריבונות מעץ, וגם נרות שבת חשמליים, הוא מעין עבודת שימור אתנוגרפית, אך האמנים מבקשים להפוך אותו לחלל שבו יתקיימו סדנאות במהלך הצגת התערוכה, וכך להפוך אותו שוב ממוצג מוזיאלי למסורת חיה.
יצירות שונות בתערוכה מתייחסות ישירות לעבודתו של אנ-סקי. ביצירה “שורש זר” גילמה שירה בורר בתוך החומר את הניגון החסידי הפותח את המחזה “הדיבוק” של אנ-סקי. הניגון החסידי שואל את שאלת השאלות של הקיום: “מפני מה ירדה הנשמה מאגרא רמא לבירא עמיקא?” ותשובתו הנותרת סתומה לא פחות היא: “הירידה צורך עליה היא.” על מפה לבנה צחה כתבה האמנית את המלים “על מה ולמה” בכתב בלתי נראה. לאחר מכן גילפה אותיות בסלק והניחה אותן על המפה עד שיצרו את המלים “יורדת הנשמה”. נוזלי הסלק האדומים כדם התפשטו ויצרו כתמים עזים על המפה ואגב כך חשפו את השאלה הסמויה הכתובה עליה. אך הסלק (הו הסלק, מלך המטבח המזרח אירופי) כמו גוף האדם שבו כלואה הנשמה, אינו קיים לנצח. הוא מרקיב ומעלה עובש ומלות הניגון המגולפות בו הולכות ומשתבשות ככל שנוקפים הימים בתערוכה.
בעבודת הווידיאו “מסכות” (אמיתי ארנון, אסתר בירס) עקבו האמנים אחר תחפושות הפורים של שני אחים ישראלים במהלכן של שתים-עשרה שנים. כמו אנ-סקי שתיעד את מנהגי היהודים מתעדים האמנים בעבודה זו את מנהגי הישראלים. אך לצדו של המבט האמפתי על המציאות הישראלית ניכרת גם התבוננות ביקורתית – הילד בן השמונה מתחפש לחייל והמבוגרים מלמדים אותו פרק בתורת לחימה צה”לית, הבת מתחפשת לכלה או למלצרית, הבן מתחפש למחבל מתאבד ומעמיד פנים שהוא מתפוצץ ביחד עם אחותו שהתחפשה לפייה, ובפורים אחר הם מוטרדים מתקינותם של מסכות מסוג שונה לגמרי – מסכות אב”ך.
עבודת הווידיאו “סוכת נצח” המוצגת בחלל אחר בתערוכה עוסקת בהעתקתו של צריף בדואי של שבט ג’הלין ממדבר יהודה אל בית הנסן בירושלים. האמנים, קבוצת סלה-מנקה ביחד עם איתמר מנדס-פלוהר וישעיהו רבינוביץ’, התבקשו להקים סוכה בחצר המתחם והחליטו לשוב אל מקורותיה של המצווה המזכירה לתושבי הארץ המבוססים את ימיהם כנוודים במדבר, ובאמצעות זאת את הצורך באמונה ובמוסר כגורם מאזן לתחושת “כוחי ועוצם ידי” הנובעת מהביטחון שבממלכה החזקה. האמנים פירקו צריף בכפר של שבט ג’הלין, שמקום מושבו אינו מוכר בידי מדינת ישראל, והקימו תחתיו צריף חדש ויציב יותר. את הצריף המפורק העתיקו בהעתקה קפדנית לחצר בית הנסן והפכו אותו שם לסוכה ירושלמית. אולי כמעין פרודיה על הפנטזיה הציונית להפוך לבדואים, ואולי דווקא כקריאה רצינית להתבוננות פנימית בשורשי הציונות, כפרויקט המשיב את הפוליטי ואת האנושי למרכזה של החוויה היהודית, באופן העולה בקנה אחד עם תפישת עולמו של אנ-סקי.
שתי עבודות נוספות בתערוכה, של האמנים חנאן אבו חוסיין ושל ישעיהו רבינוביץ’ מתייחסות לאוסף הקמיעות של תאופיק כנעאן, שהיה מנהלו של בית החולים בין השנים 1948-1919. לצד עבודתו כרופא בבית החולים הגרמני ובבית המצורעים היה כנעאן חוקר פולקלור פלסטיני וחיבר מספר ספרים על המסורות העממיות של בני הארץ. הצבת עבודות המתייחסות לאוסף הקמיעות של כנעאן בתערוכה שנוצרה בהשראת המשלחת האתנוגרפית של אנ-סקי יוצרת קשר מרתק בין שני האישים האלה, שהרי הפרויקטים שלהם דומים להפליא. כנעאן כמו אנ-סקי ביקש ליצור זהות לאומית מודרנית מתוך הפולקלור העממי ההולך ונעלם שלוקט בעמל רב, ואנ-סקי כמו כנעאן ביקש להוכיח באמצעות הפולקלור הזה כי לעמו זכות קיום כמו לשאר העמים. מעניין כי בין שאר הנושאים בהם טיפל כנעאן הוא כתב גם על האמונה בדיבוק בידי שדים, וכרופא ביקש להציע לה הסבר פסיכולוגי.
בחלל הקולנועי הנהדר בקצה התערוכה מוקרנים שני סרטים – הסרט המוקומנטרי “הגולם” (עדי קפלן ושחר כרמל) העוסק בהברחתו של הגולם מפראג לישראל לאחר הקמת המדינה, ונוסח “מקוצר ומשופר” של הסרט היידי “הדיבוק” (פולין, 1937) שנוצר על פי המחזה של אנ-סקי. הסרט המוצג גם הוא עבודה של עדי קפלן ושחר כרמל, שחיברו פסקול חדש לסרט בהשראת ה”מולדבה” של סמטנה, וחתכו את סופו, כך שהדיבוק לא מגורש ולאה לא מתה. סוף אלטרנטיבי מפתיע ומטריד. קולה של היידיש החיה מהדהד היטב מחללו של אולם זה.