Social Sound-Installation: “If you’ll Speak it Will not be a Legend”, Shlomit Sharbit, 26.2.2009

Social Sound-Installation: “If you’ll Speak it Will not be a Legend”, Shlomit Sharbit, Ynet, 26.2.2006

  שלומית שרביט, ynet, “מיצב צליל חברתי : “אם תדברו אין זו אגדה”

Screen Shot 2015-01-19 at 9.54.48 PM

רבות דובר על החייאתה של השפה העברית והרבדים השונים שנוספו לה, במעבר משפהכתובהומתה לשפה חיה ומתחדשת. אחד המאפיינים של השפה היא המבטאים השונים שהאוזן הישראלית הסתגלה אליהם. “ילדי הארץ מקבלים בהבנה והיכרות מבטאים כמו פולני, עירקי, רוסי, מרוקאי, תימני או ארגנטינאי, כמו שלי”, מחייכת לאה מאואס מ”סלמנקה” – קבוצת אמנים הפועלת בתחומים ומדיה שונים.

מאואס היא אוצרת שותפה למיצב הסאונד “אם תדברו אין זו אגדה”, המורכב מארבע יצירו מקוריות שהולחנו על ידי מלחינים פולנים וישראלים ומהווה חלק מפסטיבל קונטמפו – פסטיבל תל-אביב הבינלאומי למוסיקה עכשווית ולוידאו ארט. הבסיס המשותף ליצירות הוא שימוש בקולותיהם של דוברים לא-יהודים המתגוררים בישראל – עובדים זרים ופליטים ממוצאים שונים. המיצב נותן ביטוי אמנותי למצוקה חברתית ולאומית שלהם, והוא בנוי מהקלטות של 28 דוברים, גברים ונשים ילדים ממוצאים שונים: הודו, רומניה, נפאל, אוקראינה, סין, הפיליפינים, סודן,

אריטריה, ג’מייקה, ועוד.

“להעניק קול למי שקולו אינו נשמע”

יוצרי הפרויקט, החליטו להשמיע בפרויקט הצלילי המיוחד, עברית במבטאים אחרים, מוכרים ומקובלים הרבה פחות. כל דובר התבקש להקריא רשימת מילים עבריות בתעתיק לטיני. “כולם יודעים שיש בארץ מהגרי עבודה ופליטים, אבל הם לא מתערים בחברה והופכים להיות חלק ממנה”, מסבירה מאואס. “חלק מההתערות היא דיבור בשפה, וכאן הפרויקט מנסה להעניק קול למי שקולו אינו נשמע. זה נסיון להשמיע חזון בו המבטאים האלה היו גם חלק מהעברית, חלק מהנוף הצלילי, חלק מהחברה”, היא מוסיפה בלהט.

המילים שהדוברים התבקשו לבטא נבחרו מקובץ מילים שנכתבו בכתב יד, בדפים הראשונים הריקים בספר “רשימת מילות היסוד להוראת הלשון העברית”, שיצא לאור בירושלים ב-1960, על ידי “המחלקה לחינוך ולתרבות הגולה של ההסתדרות הציונית העולמית”. “היתה שם רשימת מילים של מישהו שלמד עברית”, מסבירה מאואס. “הופיעו חיבורים של מילים המגיעות מאותו שורש או פשוט נשמעות דומות”.

הפרויקט אורגן על-ידי מכון אדם מיצקביץ’ במסגרת שנת פולין בישראל וממומן על ידי משרד התרבות והמורשת הלאומית ומשרד החוץ של פולין. הדגש הושם על התכונות הצליליות של הדיבור, ערכו המוסיקלי, וביטוי מוסיקלי באמצעות הדיבור. ההתמקדות בקולות לא-יהודים קשורה אצל היוצרים לחיפוש אחר ביטוי חסר מטען אידיאולוגי לאומי, כזה שליווה את החייאתה של השפה העברית המודרנית ואת התפתחותה, תוך מתן ביטוי למוזיקאליות פחות מוכרת בעברית התל-אביבית של ימינו.

“מקהלה של אנשים שמדברים את אותה מילה ביחד”

כדי להגיע לקולות הייחודיים המופיעים במיצב פרסמו היוזמים בתחנה המרכזית בתל-אביב שלטים בעברית אנגלית וספרדית בהם ביקשו מאנשים להשתתף בהקלטות של עבודת אומנות. “שילמנו לכל מי שהשתתף בקלטות”, חשוב למאואס להבהיר “זה היה חשוב לנו כי זה חשוב להם”. באיסוף ההקלטות היה הדגש לא על משמעויות המדובר, אלא על ההיבט הפונולוגי שלו, תוך הבלטת הבדלים במבטא. החומר המקובץ כולל מלים בסיסיות, טיפוסיות, וכן פתגמים ומטבעות לשון.

“בניתי מקהלה של אנשים שמדברים את אותה מילה ביחד” מסביר ערן זקס, אומן סאונד ומוסיקאי ממשתפי הפרויקט, את העיבוד שעשה להקלטות. “כמו אקורד מוסיקלי ארוך שבנוי מהקולות של הדוברים בלבד. בחלק שלי בפרויקט יש ארבעה דוברים וכמו שפורטים לאט על מיתר של כינור, אני פרט על מיתרי הקול שלהם מאוד מאוד לאט”.

“חור התחת של תל-אביב”

התוצאה הסופית תוצג במהלך סוף השבוע הקרוב ב”צימר”, הממוקם בלב שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב. “החלטה להציב את היצירות ב’צימר’ אינה בחירה ניטראלית”, מוסיפה מאואס. “המקום עצמאי, מאפשר מבט לאומנות בלי שום התייחסות לשיקולים מסחריים. בנוסף, ממוקם ה’צימר’ באזור בו מתגוררים רבים מקהילות הדוברים”.

“הדבר המרכזי שמעניין בעייני זה הצגת פרויקט דווקא בנווה שאנן”, מוסיף.  “בעייני יש משהו בשכונה, באזור, שמשתמר כחריג ושונה ברמת השפה ובכלל, מהחברה התל אביבית. הלידה של נווה שאנן החלה בשנות העשרים כחברה אוטופית שיוויונית ומעורבבת, גר שם ערב רב של אנשים שונים, עם רעיון קוסמופוליטי מהרגע הראשון”, צולל זקס למחוזות ההיסטוריה. “אבל הם נדחו אז על-ידי המוסדות של התנועה הציונית. עד היום לא מקבלים את מה שקורה בנווה שאנן, גם עכשיו השכונה היא מחוץ למדיניות ההקצבה של העירייה והמדינה, נראה כאילו הזמן קפא מלכת, וגם אחרי תשעים שנה כלום לא השתנה”, הוא מסכם.

אנשי הצימר קיימו הערכות מיוחדת טרם הצגת המיצב, “בנינו בצימר חלון שקוף מיוחד. בעצם, פתחנו חלון לשכונה כדי להזמין אותה פנימה”, מסביר זקס, “ואנחנו מאמינים שחלק מאותם פליטים ועובדים זרים

שהוקלטו לטובת המיצב יגיעו לראות את התוצר הסופי”.

 

“באמצעות המיצב יש התייחסות למצב הפוליטי – חברתי של המהגרים. זהו  פרויקט אמנות שמעיד על סוגיות ובעיות בחברה הישראלית – במקרה הזה דרך השפה”מסכמת מאואס, “ההתמקדות בקולות לא-יהודים קשורה לחיפוש אחר ביטוי שאין בו את המטען אידיאולוגי לאומי ליווה את החייאתה של השפה העברית המודרנית, תוך מתן ביטוי למוזיקאליות פחות מוכרת בעברית התל-אביבית של ימינו”.

 

“אני חושב שזו עבודה מדהימה, די מעניין לשמוע איך מטפלים בחומר גלם הזה, של עובדים זרים שמדברים עברית” מסכם זקס, “אנשים לא מגיעים הרבה לאזור הזה שיש שמכנים אותו ‘חור התחת של תל אביב’, ואני מזמין את כולם להגיע ולשמוע צלילים אחרים במקום שונה ומעניין”.