The Jahalin have their own voice

Response letter by Lea Mauas and Diego Rotman to the art critic in Haaretz, published a month ago. Translation into English soon…

Link to the on-line response in Haaretz

P51119-123007-001-002כשאבו סולימן משבט הג’האלין שמע מאיתנו על הביקורת של גליה יהב על הפרויקט “סוכת נצח” הוא שמח מאוד, אבל כשתיווכנו לו את תוכן הביקורת – על האופן שבו אנו כאמנים “ניצלנו אותו ואת משפחתו” – הוא הגיב בהפתעה: ״איך יכול להיות!, אנו ביחד מהיום הראשון.
למה היא לא התקשרה אלי לשאול?״

אכן, אנשי שבט הג’האלין יכולים להיות בעלי קול, בעלי אינטרסים עצמאיים ובעלי עניין בשיתוף פעולה. נציג המשפחה טען על הפרויקט כי זאת דרך פעולה אחרת, מקורית, רעיון מצוין כדי שקהל רחב ייחשף למציאות שלהם. הוא אף הציע בהומור להזמין את נציגי המנהל האזרחי האחראים להרס הבתים לבוא למוזיאון לראות איפה נמצא ה״אוהל״ שלהם.
זהו ביטוי למודעות מלאה לפעולה, להבנת מורכבותה ולרצון לשיתוף פעולה למען קידום מאבקם להכרה ולזכויות.

“סוכת נצח” נוצרה לקראת חג הסוכות 2014, לאחר שהתבקשנו על-ידי בית הנסן להתייחס לחג במתחם. בחרנו שלא לבנות סוכה מרהיבה אלא להעמיק במשמעות הסוכה תוך התייחסות למציאות החברתית והפוליטית בישראל. התגבשה בקרבנו התפישה שאם פליטים הם אלו שעקב רדיפות שונות נאלצו לעזוב את ארצם בלא אפשרות לחזור אליה, הרי שניתן להתייחס ליהודים שלאחר יציאת מצרים כאל פליטי קדם, ולסוכות היהודים כאל מחנה פליטים. לאור זאת בחרנו לקשור בין הסוכה למבנה מגורים ארעי של פליטים של היום. פגשנו נציגים ממשפחה משבט הג’האלין, שוחחנו עימם על הנושא וביקשנו מהם למכור לנו מבנה מגורים כדי שנוכל להקים אותו מחדש במרכז ירושלים, להפוך אותו לסוכה ולארח בה את המבקרים. המשפחה הבינה, הסכימה, ומכרה לנו אחד המבנים שלא היו בשימוש באותו עת, כפי שצוין בסרט. המבנה שוחזר, הוחלף בו הגג עם סכך והקמנו סוכה כשרה. ערכנו אירועים במהלך סוכות שעסקו בין היתר במעמד הג’האלין ובסוגיית הדיור הציבורי. בעקבות אפשרות הרכישה של העבודה על ידי המוזיאון, התייעצנו עם בני המשפחה ושאלנו אותם אם הם מסכימים לכך. הראינו להם את הסרט וערכנו איתם דיון לפני שזה הוצג במוזיאון.

מוזיאון ישראל רכש את הסוכה ואת הסרט, והם מוצגים לצד טקסט העונה על שאלות רבות, גם אלה שיהב העלתה ולא הצליחה לענות. מובן שההקשר הפוליטי הוא לב לבה של העבודה, הוא עולה לא רק באמצעות האובייקט אלא בכל רובדי הפרוייקט כפי שהוא מוצג היום. הסרט מתחיל בסיפורם בקולם של גירוש של בני הג’האלין מהנגב, מראה את האירוח בסוכה ומסתיים בתיאור מצבם המשפטי של בני השבט היום.

בניסיון “להשיב” לעבודה את ההקשר הרחב של הניצול והנישול, הוציאה יהב את הפרויקט מהקשרו האמנותי והפוליטי הקונקרטי: מובן שאנו, כמו יהב וכמו כל אזרחי המדינה, שותפים לכיבוש מכורח היותנו אזרחים משלמי מסים, בין אם אנו מוחים נגדו ובין אם אנו אדישים ביחס אליו.

מוזיאון ישראל רכש את ״סוכת נצח״ כרעיון, טענה אמנותית, אמירה פואטית ואמירה פוליטית. אקט המכירה והקנייה נועד לעורר שאלות על מעשה האמנות, על תפקידו של המוזיאון בחברה ומקנה לבית בדואי מיועד להריסה שהוסב לסוכה חיי נצח באוסף המוזיאון.